אמו וסבתו של איציק בדש רוחצות את גופו העירום עם סינטבון; מקרצפות את בשרו ומברכות אותו. באחת התמונות בתערוכה "דיוואני", מתמקדת המצלמה בתקריב כפות ידיהן הלשות, דשות ומקרצפות את הבשר החשוף, ובפניו של בדש, שבאותו הרגע נמזגת בהן הבעה של דריכות וציפייה. בדש מביט במצלמה בתחינה אילמת לייצר בעבורו סיפור שאינו יכול להיות מובע במילים; להשעות את המסתורין המבוים של הטקסט ולחבר מחדש בין הניגודים שמפעילים אותו: הניגוד שבין בריאות וחולי, מילים וגוף, סוד וחשיפה, חטא וכפרה.

מחלת האיידס היא מחלה חברתית; תסמיניה ביולוגיים, כמובן, אבל מהותה של המחלה - כשם פועל, כפעולה מתמשכת של הגוף בעולם, שחשוף לעין המצומצמת של הנורמה, של הסבת המבט ושל הפניית האצבע המאשימה - היא חברתית. המחלה, במובן של היות חולה, נפגשת עם מערך מבוסס של טיפולוגיה גופנית, הקושרת בין הויזואליות הגופנית לבין נרטיבים רבי עוצמה של התכחשות ושל חרדה. ועל אף שגופו של בדש אינו שלדי, ותסמיני המחלה אינם ניכרים בו כלל, עדיין המבט עוטה עליו מחצלות של זיהום, של סכנה ושל הכתמה. דבר מה אורב בתוך הגופניות הזו, שמאבדת את נגישותה הטבעית, את עירומה האירוטי ואת הפונקציונליות של אבריה, כאשר היא מקוטלגת תחת "הגוף החולה". הגוף חולה לא משום שהוא מעורער, מלוכלך או קלוש; הוא חולה משום שהכותרת שמלווה את נוכחותו מצהירה על חריגותו. מרגע שהגוף הופך להיות אובייקט של סיפור נתון - סיפור מוכתב מראש, שמורכב על פי רוב מהפקרות מינית ומעונש שמגלה את הנאשם אל שולי החברה ומרשיע אותו בדין בעטיה - לא ניתן להוריד מהגופניות הזו את העיניים, כפי שלא ניתן להוריד את העיניים מתיעודו של אסון הממשמש ובא.

בדש מודע לסיפור שמושלך על גופו ושחושף אותו לפרשנות תרבותית ממושמעת ויציבה. הוא אינו מתכחש לו: אדרבא, הוא עותר לפניו. הוא חושף אותו וממקם אותו בסצנה מלאת פיתוי: הפיתוי של המציצנות ושל האמפטיה המרוחקת, העטויה בכפפות גומי ממשיות ומטפוריות; הפיתוי של הפרשנות האמנותית, שמכבירה עליו את סימני הלידה המחודשת מתוך רחם הגיגית, את האיקונוגרפיה הנוצרית של ההיטהרות דרך הבשר או את הקומפוזיציה הסלחנית של הפיאטה. אולם כל הסימנים התרבותיים הללו, שמבקשים להרחיק את נוכחותו הממשית של הגוף אל מערכת של סימנים משתפי פעולה עם כל מה שחרד מהדם, מהבשר ומהכאב, קורסים בערבוביה אל רגע פרטי לחלוטין, שתובע מהצופה להשעות אותם לרגע. להשעות אותם על מנת להתבונן בכאב שמסומן על הגוף מבלי להסב את המבט אל פרשנות אמנותית מסודרת ועקבית, שתמסגר את הגוף הזה אל קירות הגלריה. גופו של בדש מבקש להפנות את הדעת אל סיפור אחר - סיפור שאינו מצויד בפרשנות נתונה מראש, ושעקבותיהם של הצווים החברתיים משנים בו את תיפקודם הנורמטיבי.

"סבתא שלי מכבסת אותי", הוא אומר בראיון מוקלט שליווה את הצילומים, ובמהלכם מפצירה בו סבתו שיאמר אמן כדי לסלק מעל גופו את הנגע של סימני זרותו, בדידותו ואשמתו. בדש שומע ושותק. הוא אינו אומר "אמן" לנרטיבים של כפרה ושל גאולה; הוא מסרב לכוח הטרנספורמטיבי של המילים, משום שהוא מציג לראווה את הכוח הסטטי של הנוכחות הגופנית הויזואלית, ששום מילה לא תוכל להסתיר את מערומיה או להחביא את בשריותה. כשהמילה אופפת את הגוף אך לא מצליחה להפעיל אותו, לתקן אותו או להסתירו, היא גם מסתלקת מהאחריות לספק לו משמעות. המפגש המשולש שבין הגוף, מקורותיו (האם, הסבתא) והמצלמה, אינו מספק גאולה או ניקיון, כלומר קבלה של המחלה או הסתגלות לתנאי החיים ולסיפורים שמלווים אותה. אדרבא, הסבון המחוספס מכאיב לעור; גיבורי הסצנה זעים כל הזמן בין תנוחות מאולצות, א-ספונטניות, לא מוצאים את מקומם; העירום מוסווה ומהוסה ללא הרף. הניסיון לנטרל את המשמעות של הגוף החולה מוחלף לאיטו בפרויקט אחר: פרויקט של פוטנציאל מגע.

במה היצירה הזו נוגעת? את בשרו של מי היא מקרצפת, מלטפת ושורטת? דמותו של איציק בדש נחשפת כשהיא מסרבת להיעתר לאקטים של סימון. בדש הוא סטייליסט; הוא עוסק בחייו היומיומיים במופעים של אסתטיקה, סגנון וזוהר. הוא מסווה פגמים ומאפשר ללקוחותיו לעטות מסכות, שחושפות את פוטנציאל היופי שטמון בתווי פניהם וגופם. ביצירה שלו, הוא הופך מסוכֵן של עיצוב הניראות הגופנית, לאובייקט שגופניותו משורטטת על ידי אלמנטים חיצוניים: ידיים, סבון, אם, מצלמה, פרקי חזנות. אולם תיפקודו כאובייקט מופרע ללא הרף על ידי מודעותו למצלמה, לקומפוזיציה של התמונה ולנוכחותו שלו בה. אין שום דבר שקוף באופן שבו הפיזיות שלו נגלית לעין המצלמה: בתוך הסצנה המצולמת הוא חושף או מסתיר את גופו, בוחר זוויות צילום ותנוחות, משיא עצות, מסכין ומתמרד למול הוראות הבימוי. גופו מתפקד כאובייקט אמנותי - אך גם כסובייקט שמחולל אמנות.

טשטוש הגבולות בין היותו סוכן של ניראות ואובייקט של גופניות, מצטרף לאופנים נוספים שבהם סימני הגוף מופשטים ממשמעותם: "המזרחיות" שלו, שמסומנת בצבע עורו ובחיתוך דיבורו, בניגון פרקי החזנות ובשפה הדו-לשונית של סבתו, מופשטת מהמימד הסטריאוטיפי שלה כמפעילה גוף יצרי ומיני. גופו של בדש מוטל בגיגית כשהוא עירום מהצבע האירוטי של המיניות המזרחית; הוא גוף בוגר וילדי בו זמנית, שמופעל על ידי הארוטיקה שלה אך גם מסווה אותה: בסמרטוטים לבנים, מעצם היותו נתון למבטה ולמגעה של אמו. נרטיבים דתיים - יהודיים ונוצרים - אופפים אותו, אך הוא מסרב לשתף איתם פעולה. התנועה חסרת המנוח בין זהויות מקצועיות, אמונה דתית, זהות אתנית וסימניו של העירום הגברי, מאפשרים לו להצביע על מערכת גופנית פרטית ומקודדת ביותר, תוצר של צומת מיקומים שלא ניתן להכלילו או לסמנו באופן מלא. העמדה הזו מודגשת באמצעות חוסר הידיעה האם הגוף שהוא מציג הוא חולה; בדש מספר בזמן התיעוד של הצילומים שהוא הבריא מהמחלה, אולם שאלת מעמדו ביחס להבחנות הרפואיות (חולה, נשא, בריא) נותרת עמומה. גופו אינו מסגיר מידע אל מול תביעת הסימון הקליני.

גופו של בדש מסרב לקבל על עצמו את ההבחנות הקטגוריאליות הברורות מאליהן, ופעולת הקירצוף של אמו וסבתו מנקה מעליו את סימניו התרבותיים של הגוף. הן מותירות אותו כמסמן ללא מסומן, כאירוע גופני שלא ניתן להשליך על עירומו נרטיבים מסודרים. החשיפה שלו יוצרת סוד: את סוד הבשר, שאינו מכיר בצבעיה של מחלה, אמונה או זהות מינית. כך משנה המיצג את פניו: הוא עוסק בחטא ובכפרה, אולם לא בחטא של המחלה ובכפרה של המחילה. הוא עוסק בחטא של הסימון הגופני, חטאו של המבט שמבין את הגוף רק באמצעות סימנים חיצוניים לו, המבחינים בין בריא וחולה, חשוף ונסתר, שחור ולבן, הומו וסטרייט. והוא עוסק בכפרה - שהיא פעולת ההיענות של קהל הנמענים לתביעה להתפשט: להתפשט מהנחות המוקדמות, מסיפורים ידועים ומהתניות שגורות; להתפשט מהנטייה מייד בגוף אובייקט מסוכן וחריג ולהלבישו במחצלות כוזבות של פרשנות תרבותית.

מה נותר מגופו של איציק בדש? גוף עירום שמחובק על ידי הגופים שיצרו אותו; פעולה פשוטה ואינטימית של מגע ושל אינטימיות. התחושה הגופנית היא תמיד אירוע שמבקש אינטימיות, משום שאין לה שפה מילולית או ויזואלית שתוכל להכילה או להסבירה באופן שלם. הטקס האינטימי הזה מושתק בתרבות העכשווית: הוא נעשה בחדרי חדרים, במסתרים, מהוסה על ידי כלכלת היחסים בין גבר לאהוביו, בין בן לאם, בין חולה לרופא; זו כלכלה שמבוססת על צנזורה גופנית נוקשה. בדש משחרר את האינטימיות הזו אל חלל התצוגה, ונדמה שהוא מבקש לגעת בנמעניו: לא ברגשותיהם ולא בשכלם, אלא בגופם. כמה נדיר המגע האינטימי שאינו מתווך על ידי כלכלת הצנזורה הזו - שהרי כל גוף שנפגש בגוף אחר מגייס את הפרשנות, את החוק, את ריבוא המגבלות המכתיבות באיזה גוף מותר לגעת, באיזה אופן מותר לגעת, עד כמה מותר לגעת. הדיוואן של בדש הופך להצעה מפתה, מסוכנת יותר מכל זיהום או מחלה, משחררת יותר מכל הבנה או גאולה: לאפשר לאצבעות להיכרך זו בזו, להניח לעור לגעת בעור, לשחרר את הגוף מחוקיו של המבט, כאשר הוא סמוך לגוף אחר.